עורקבי נ' חומת מגן טכנולוגיות מיגון בע"מ

פסק דין

1.ביום 2.2.11 הגיש התובע, באמצעות ב"כ, כתב תביעה בגין אי תשלום מלוא שכרו, בגין עבודתו ביום ו' , פדיון חופשה, הודעה מוקדמת לאחר שפוטר שלא כדין ללא שימוע ותוך גרימת עגמת נפש ומשלא שולם לו בונוס שהובטח לו (וסה"כ 15,349 ₪).

התובע, טכנאי בהכשרתו, הועסק ע"י הנתבעת עפ"י הסכם (מ- 10.8.10) ולפיו שכרו החודשי נקבע ל- 6,000 ₪. התובע הועסק אצל הנתבעת בחודשים אוגוסט-ספטמבר.

2.בכתב הגנתה עתרה הנתבעת לדחיית התביעה.

התובע הועסק על ידה 6 שבועות סה"כ (מ- 11.8.10 ועד 21.9.10), במהלכם נעדר 8 ימים בספטמבר עקב מחלה. התובע תפקד לא מקצועית.

צורפו דפי נוכחות ונטען כי קיבל כל שכרו לחדש ספטמבר (ואף ביתר,2 י"ע).

לא ברור מהו יום ו' שלא קיבל שכר. באשר לחופשה – קיבל ביתר (0.9 יום).

לתובע לא הובטח בונוס ולא היה זכאי לכזה, לאור תפקודו, וכך גם הייתה זכאית לפטרו ללא הודעה מוקדמת ועתרה לקזז (מעבר לאמור) עלויות לאתורו.

3.ביום 4.10.11 נשמעו בפנינו הצדדים:

התובע העיד לעצמו.

לנתבעת העיד מנהלה.

בתם הדיון סיכמו בכ"י הצדדים טענותיהם.

4.ולהכרעתנו –

א.עדות התובע הייתה לא ברורה, לא קוהרנטית ולא אמינה.

ניכר היה כי התובע אינו יודע כלל מהי תביעתו ולא זכר איזשהם פרטי עובדה, להם נדרש, ע"מ להוכיח תביעתו!

הגיעו הדברים לכך, כי הגם שכתב התביעה טוען לחבויות שונות בחדש ספטמבר – התובע לא ידע לומר בגין איזה חודש הוא תובע שכר! (עמ' 5 שורות 29-30). כך, לא ידע התובע לומר מהי תקופת עבודתו, למעט אמירתו "חודשיים בכללי" (עמ' 6 שורות 11-14), אך לא ידע לומר ממתי עד מתי עבד!

בפועל – התובע לא ידע להסביר את רכיבי תביעתו, תקופת עבודתו, העדרותו עקב מחלה, ודאי לא חישוביה או סכומה, ואף לא פער הסכומים בין מכתב הדרישה של בא כוחו – לתביעה!

ובהקשר זה – עסקינן בתובע יליד 1985 (כבן 25 במועד עבודתו, כבן 26 בהופיעו בפנינו), שחתם על י"כ לבא כוחו, כחדשיים ומחצה לאחר סיום עבודתו!

קשה, שלא לומר יותר מכך, לקבל טענותיו ואף אין להבין תביעתו. די אם נזכיר כי בכל מסגרת התקופה (6 שבועות), אף לוּ עבד ללא העדרות והיה זכאי ל- 2 משכורות מלאות (6,000 ₪ X 2), עפ"י ההסכם ואלה, לא שולמו כלל – עדיין לא היה זכאי לסכום התביעה!!

הוסף לכך את העובדה כי זכרונו / ידיעתו ביחס לכל עובדה מחוייבת ונדרשת, קרי: אי מתן גרסה עובדתית מפורטת שיכול ותוכיח טענותיו – ובכל אלה יש כדי דחיית תביעתו, תוך חיובו בהוצאות ראויות.